ברוח ימי הפורים, מנחם זיגלבוים, הקואצ'ר החרדי, מעניק הצצה אל רגעים מעוררי חיוך בגישה של אנשים לעולם האימון. "תעשה שיהיה לי חיים יפים יותר", הם מבקשים ברצינות תהומית. ואולי זה בכלל החלק העצוב של הסיפור…

ישנו סיפור על רב בניו יורק שביקש לדבר בכל שבת, לפני קריאת התורה, בפני קהל המתפללים. זו הייתה קהילה מודרנית טיפוסית, באמריקה שלפני שבעים שנה.

שבת אחת הוא התחיל לדבר על החשיבות בשמירת כשרות, עד כמה חשוב להדר בכשרות, לבדוק כל מה שמכניסים לפה, ולוודא שיש הכשר מתאים. אחרי הדרשה ניגשו אליו ראשי הקהילה ואמרו לו: כבוד הרב, אתה נואם נהדר, אבל אין כמעט חנויות כשרות בניו יורק. תדבר בבקשה על משהו אחר. בשבת הבאה דיבר הרב על שמירת שבת, עד כמה השבת קדושה ויקרה. אחרי הדרשה אמרו לו פרנסי הקהילה: כבוד הרב, שפתיים ישק, אבל את 'הכסף הכבד' אנחנו עושים בשבת. אין מצב שבו אפשר יהיה לסגור את החנויות בשבת. תדבר על משהו אטרקטיבי יותר. בשבת הבאה הוא דיבר על טהרת הבית היהודי, שוב אמרו לו "לא מתאים, לא שייך". אז על מה אתם רוצים שאדבר, תמה הרב. "אנחנו יודעים? תדבר על אידישקייט"…

עולם האימון צץ ופרח בשנים האחרונות, יש הרבה מאמנים, ויש אנשים רבים שרוצים ליהנות מהטרנד המודרני העכשווי. "תעשה לי קואצ'ינג", אומרים לי ברצינות רבה. "אני רוצה להצליח בחיים, להיות מבוסס כלכלית, יש לך טיפ או שניים בשבילי?"

יש אנשים שהם כבר יותר רציניים, הרבה יותר, הם טורחים לקבוע פגישה, מתלבשים יפה, מגיעים לפגישת אימון, אבל מה? הם אוהבים לדבר בכותרות. "אני רוצה לחיות חיים יותר טובים".

"באמת?" אני מתפלא. "מה קרה?"

"אני לא צוחק", הם אומרים כשהם מזהים את האירוניה בקולי, "אני רוצה שתשנה לי את החיים".

זה השלב שבו אני רוכן לעבר המגירה ומחפש את כפתור איכות החיים, כך שבמחי סיבוב אעשה להם את החיים לטובים יותר.

מה הבעיה? אנשים אלו רוצים שאדבר איתם 'אידישקייט'. כי מה זה בעצם 'אידישקייט' – זו אמירה כללית ולא מחייבת. 'אני רוצה חיים יותר טובים', זו כותרת שלא מחייבת. אבל באיזה תחום אתה רוצה חיים טובים יותר? בבריאות? בהורות? בזוגיות? ביכולת ההשתכרות שלך? בתנאי המחיה בבית שלך? כל נושא הוא עולם אחר. אבל אנשים אפילו לא טורחים לחשוב מה הם רוצים באמת, להגדיר בהגדרה ברורה את רצונם. בלי זה אי אפשר יהיה להתקדם הלאה.

ובכלל, זה מצחיק שאנשים באים למאמן ומצפים שהוא יפתור להם את כל הבעיות. הם בטוחים שהוא מחזיק בסלו ביצי זהב, או לכל הפחות תובנות שלמה המלך לחיים נהדרים.

הדור של היום זה דור של קיצורי דרך. אנשים מחפשים קיצורי דרך במקום עבודה קשה, דור ה'אנטר' וה'דלית'. יש נטיה לעשות סגולות מהירות שפותרות כל בעיה בצ'יק צ'ק, ואם אפשר, שהמאמן גם יעשה בשבילם את העבודה. בדיוק כמו ששחקן ירצה שהמאמן ירוץ במקומו על המגרש. אחרי הם לא יבינו למה המשחק – משחק החיים – מזייף פתאום…

המסכה חונקת

ואם כבר ברוח של פורים, במפגשי האימון אני פוגש לא פעם את המסכות יושבות מולי בחדר האימון. את המסכה שלנו אנחנו מתחילים לטפח בגיל שלוש בערך. אנחנו ממצבים את עצמנו בתור או "ליצן החצר", "הילדה הכי מקסימה בגן" או "זה שצופה מהצד" ומתמכרים לתפקיד הזה לאורך כל החיים. עם השנים החולפות אנחנו מתמקצעים. מלטשים את הניואנסים, משייפים את הפינות ומקשטים את התדמית שהתאהבנו בה. רק חסר שמישהו ינסה לקלף את המסכה הזאת מהפנים שלנו, בדיוק בשביל זה גידלנו בחצר האחורית ערוגות מלאות ציניות דוקרת. שלא יעזו…

בגיל שלוש כמו בגיל שלושים, או שישים, יש לנו את המסכה שלנו, ומרגישים בנינוחות כמו מאחורי חומה מוגנת, ולא מבינים שזו בעצם מסכה חונקת. אנחנו הופכים להיות למשהו מבלי שאנחנו חווים את עצמנו בכלל.

אז כעת פורים, וזה הזמן לזכור שמסכה מותר ללבוש יום בשנה, וגם אז, רק עם חיוך וקריצה.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.
אם גם אתם רוצים לקבל כוח, הכוונה או פגישת אימון, תשלחו פשוט מייל לקביעת זמן לפגישה: [email protected]